לפחד לצאת מהבית בלי כדור הרגעה בכיס...

בשבוע שעבר מלאו 30 שנים למלחמת המפרץ. הייתי אז קצינת שלישות צעירה, שלחו אותי לקורס בממר"ם, קצינה יחידה בין הרבה חוגרים. לא אשכח לעולם את הלילה הראשון בו הפציצו אותנו! התעוררנו בבית החייל ביד אליהו לקול ההפצצות, התכנסנו כולנו באולם שבו החלונות היו מכוסים בניילונים, כמה תמימים היינו אז כשחשבנו שדבק סלוטייפ וניילון יגנו עלינו מפני הצורר העיראקי...מיד שמנו על עצמינו את המסיכות השחורות של האב"כ, ומכיוון שאני הייתי הקצינה היחידה, בקשו ממני לבדוק שכולם חבשו אותן נכון.

מזכירה לכם שהייתי קצינת שלישות בלי הרבה ניסיון בשדה הקרב...

לא ידענו אז אם זה נשק כימי או לא, וכמובן שהלחץ היה מטורף. הלחץ שלי גדל עוד יותר כששמעתי שנורו טילים גם על חיפה והקריות איפה שמשפחתי מתגוררת...

אמנם זה נשמע פרה-היסטוריה, אבל לא היו לנו אז מכשירים סלולרים, והקשבנו לידיעות ברדיו.

אני חושבת ששם נזרעו הזרעים הראשונים של החרדות שלי. אז עוד לא ידעתי מה זו חרדה, אבל בכל ערב כשהחל להחשיך נכנסתי לסטרס עצום ופחדתי ממש.

החרדות האמיתיות הרימו את ראשן מחדש שנים אח"כ בתקופה של הפיגועים, כשאוטובוסים התפוצצו כאן ללא הרף.

ושיאן היה בזמן מלחמת לבנון השניה כשאני אמא צעירה ל-2 קטנים ופצצות מתחילות ליפול על חיפה...

הגוף זוכר הכל, ומה שהתחיל לפני 30 שנים כדרמה קטנה וחולפת, הפך ב 2006 למסע ארוך של התמודדות עם התקפי חרדה ברמה יומיומית.

אני זוכרת את התלות שלי בכדורים. לא העזתי לצאת מהבית ללא קלונקס בכיס, ליתר בטחון, אם יקרה משהו...

בכל תיק שלי, בכל ארנק, בכל כיס היה מונח לו כדור

כדי שאם חלילה יגיע לו התקף חרדה יהיה לי נשק כנגדו...

אז עוד לא הבנתי שכדורים לא באמת פותרים את הבעיה, אלא הם כמו אקמול, כמו ניילון על החלון...

נותנים לנו תחושת רגיעה מזוייפת...

מאז עברתי מסע ארוך בדרך לריפוי.

היום אני כבר לא מסתובבת עם כדורים בכיסים, נגמלתי מהם לחלוטין.

אני בטוחה שרבים מהקוראים עכשיו מבינים על מה אני מדברת.

חרדה היא תגובה גופנית קיצונית לארוע כלשהו, וכיום אני יודעת שניתן לפתור אותה דרך הגוף.

אם אתם לא יוצאים מהבית בלי כדור, או שאתם מכירים אנשים שמתמודדים עם חרדה ולא יעזו לצאת מהבית בלי כדור, פנו אלי או הפנו אותם אלי.

אני יכולה לסייע לכם/להם מאוד

וזה אפילו טיפול קצר מועד.

שלכם באהבה עינת