_edited.png)
הנשימה היא הגשר המקשר בין הגוף לנפש. תרגול של נשימה מודעת מסייע לנו להפעיל את מערכת העצבים הפאראסימפתטית (המרגיעה) שלנו, ומביא אותנו למצב רגוע ושלו.
נשימה דיאפרגמטית (סרעפתית) מגרה את מערכת העצבים הפאראסימפתטית (DNS) המאפשרת לגוף לנוח ולעכל מזון, מאיטה את קצב הלב, מורידה את לחץ הדם ואת קצב הנשימה ומפנה את אספקת הדם לכיוון מערכות העיכול והרביה. כאשר מערכת העצבים הפרא-סימפטטית פעילה, מערכת העצבים הסימפתטית המעוררת (SNS) הופכת פחות פעילה - הן מנוגדות זו לזו. ה- SNS מעלה את קצב הלב, לחץ הדם וקצב הנשימה, ומפנה דם למוח ולשריר השלד כדי שיהיו מוכנים להילחם או לברוח.
כשמערכת העצבים המרגיעה פועלת אנו מפסיקים את מעגל הקסמים של הפרשת הורמוני אדרנלין וקורטיזול התורמים להעלאת רמות הלחץ באופן כרוני וגורמים למחלות, להתקפי חרדה ולפאניקה. לכן, על ידי שינוי מודע של קצב, עומק ודפוס הנשימה אנו משנים את המסרים הנשלחים ממערכת הנשימה של הגוף למוח. טכניקות נשימה שונות עשויות לעצב מחדש את מערכת העצבים האוטונומית המאפשרת לנו להרגיע את הגוף, לווסת את התגובות שלנו ולהפחית מתח וחרדה. באמצעות הנשימה אנחנו יכולים לשלוח מסרים ספציפיים למוח, וזוהי שפה שהמוח מבין ומגיב אליה.
להתיידד עם מתח
זו כבר עובדה מדעית כי לחץ יוצר תגובות בגוף המשפיעות על התגובות הפיזיות, הנפשיות והרגשיות שלנו. מתח מגיע כל הזמן מהסביבה שלנו, מהגוף שלנו ומהמחשבות שלנו. זהו מרכיב בלתי נמנע ונורמלי לחלוטין בחיינו ואינו בהכרח דבר רע. לחץ יכול להיות חיובי, הוא שומר עלינו ערניים, פעילים יותר ומוכנים להתמודד עם סכנה. לחץ אף מסייע לנו לבצע את העבודה טוב יותר ומניע אותנו לפעולה. יחד עם זאת, הלחץ הופך לשלילי כאשר אנו מתמודדים עם אתגרים מתמשכים ללא הקלה או רגיעה בין לבין. כתוצאה מכך אנו כל הזמן נמצאים בעוררות יתר ובמתח גבוה, ומתח מתמשך מחליש אותנו.
אדרנלין הוא הורמון הלחימה שלנו והוא אחראי במידה רבה לתגובה המיידית המתרחשת כשאנחנו במצב לחץ. דמיינו לעצמכם שכלב גדול רודף אחריכם. הלב שלכם דופק מהר, הנשימה שלכם נעשית מהירה ושטוחה יותר, אגלי זיעה נוטפים ממכם והשרירים שלכם מתוחים. נוכחות של גירוי מפחיד מפעילה מפל של הורמונים במוח שגורם לשחרור אדרנלין וקורטיזול. האדרנלין מעלה את קצב הלב, את לחץ הדם, את קצב הנשימה ומזרים את הדם למוח - מה שגורם לנו להיות ערניים יותר - ושרירי השלד מוכנים להילחם או לברוח.
האדרנלין גורם גם להזעה (לניהול החום שנוצר על ידי השרירים העובדים קשה) ומכווץ את האישונים לחידוד הראייה. הקורטיזול גורם לשחרור הגלוקוז ממאגרי הגליקוגן וזה מה שנותן לנו את 'זריקת האנרגיה' הדרושה ללחימה או לבריחה.
החלק במוח האחראי על הישרדות נקרא אמיגדלה. האמיגדלה אחראית על הרגשות והאינסטינקטים של הישרדות, היא זו שמזהה ראשונה כל איום. לאחר מכן היא מעבירה מסר לחלק במוח הנקרא ההיפותלמוס - המייצר הרבה מההורמונים החיוניים בגוף: ראשית נוצר הורמון משחרר קורטיקוטרופין (CRH). לאחר מכן CRH אומר לבלוטת יותרת המוח לשחרר הורמון אחר, שמורה לבלוטת יותרת הכליה לייצר קורטיזול. במצב של הישרדות, כמויות גדולות של קורטיזול יכולות להציל חיים, לסייע בשמירה על איזון הנוזלים ולחץ הדם תוך ויסות כמה תפקודי גוף שאינם חיוניים להישרדות, כמו רבייה, עיכול וצמיחה.
אבל כשאנחנו נשארים במצב קבוע של חרדה או לחץ כרוני, הגוף משחרר ברציפות קורטיזול ורמות גבוהות שלו יכולות להוביל לבעיות בריאות חמורות. יותר מדי קורטיזול יכול להיות רעיל, לדכא את מערכת החיסון, להגביר את לחץ הדם ולשנות את רמות הסוכר. ידוע כיום שלחץ נפשי הוא הבסיס למרבית המחלות היום, אפילו כשמדובר במחלות קשות. לכן עלינו ללמוד להתיידד עם הלחץ ולווסת אותו וניתן לעשות זאת באמצעות טכניקות נשימה שונות.
על מנת להרגיע את מערכת העצבים הסימפטטית (המעוררת) ולהפעיל את מערכת העצבים ההפרא-סימפטטית (המרגיעה), ננשום נשימה הנקראת נשימה וגאלית, נשימה המפעילה את עצב הואגוס (על כך במאמר נוסף שלי):
הנשימה בקצב 5:2:5:2
5 שניות שאיפה מהאף 2 שניות עצירת אוויר 5 שניות שאיפה מהפה 2 שניות עצירת אוויר נחזור על כך 3 פעמים ביום * 3 דקות בכל פעם, וכבר לאחר שבוע נחוש רגועים יותר
עינת מנדל, מ"א טיפול בתרפית נשימה
