איך הפכנו ליצור החי שנושם באופן הגרוע ביותר?

מחקרים אחרונים מצביעים על חשיבות הנשימה מהאף, גם בשאיפה וגם נשיפה כדי לשמור על מצב גופני מאוזן ותקין ואפילו כדי להפחית חרדה.

בסדרת המאמרים הקרובה אספר לכן יותר על התחום המרתק הזה-נשימת אף!

והפעם נתחיל במה שהשבטים הילידים ידעו מזמן ואנחנו לא

חוקר הארצות האמריקני ג’ורג’ קטלין (1872-1796) שיצא ב-1832 לסדרת מסעות שבמהלכם ביקר בכ-150 שבטים שונים והתרשם מחוסנם הפיזי ומבריאותם הטובה יחסית, וממיעוט החולי. קטלין הבחין שבשבטים רבים שיעור תמותת התינוקות והילדים נמוך במיוחד, ותהה כיצד אנשים החיים בתנאים סניטריים ירודים, במיוחד בהשוואה לתרבות העירונית בה גדל בפילדלפיה, מצליחים לשמור על בריאות טובה כל כך.

אחד הדברים שגילה היה שהם מקפידים על שינה איכותית. כדי להבטיח אותה הם נוהגים לישון עם פה סגור כדי שינשמו רק דרך האף. האימהות אף נוהגות לסגור את פיותיהם של התינוקות הרכים כשהן משכיבות אותן מנומנמים בעריסותיהם, כדי שכבר מינקות יתרגלו לנשום בשנתם רק דרך האף.

בני השבטים שפגש לאורך מסעותיו הסבירו לו שכדי לשמור על הבריאות, הבורא צייד את האדם במנגנונים פיזיולוגיים, כמו הריאות למשל, המאפשרים לגוף לתחזק ולאזן את עצמו וכך לשמור על מצב בריאותי תקין. אבל כדי להגן על בריאותם של מנגנונים אלו בזמן השינה, הוא גם יצר לאדם את האף – שנועד למהול ולמתן את האוויר המזין את הגוף כך שיתאים בדיוק לתפקוד מיטבי של הריאות ושל האיברים הפנימיים הניזונים בהמשך מאותו אוויר

המנגנונים השונים בחלל האף עוזרים להתאים את המולקולות הרבות שעוברות דרכם בכל שאיפה, לתנאים הייחודיים שהריאות דורשות. קונכיות האף, דרכן מסתחרר האוויר לאורך זמן מסוים, מאפשרות לווסת את הטמפרטורה שלו ולהתאים אותה לטמפרטורה הקרובה לזו של הגוף. רירית האף, שכבה המצפה את דופן מעברי האף, אחראית להגביר את רמת הלחות של האוויר הנכנס לריאות. היא אחראית גם לסנן מהאוויר חומרים מזיקים וחיידקים. ומעבר לכל אלו, “ליזוזים”, אנזים מיוחד המופרש לרירית, משמיד את החיידקים הלכודים בה כשהוא תוקף את המעטפת שלהם.

אופן פעולת המנגנון המשומן הזה הופך את הנשימה דרך האף, כפי שהאמינו בה האינדיאנים, ובתרבויות קדומות נוספות, לחשובה. עובדה מעניינת ופחות ידועה שהוא גילה על המנגנון היא שלא רק שחשוב לנשום דרך האף, אלא שלכל נחיר יש, מתברר, השפעות ייחודיות משלו.

המסורות היוגיות למשל מייחסות את הנחיר הימני לאנרגיית השמש – אנרגיה הנחשבת לגברית ונמרצת במסורות המזרח.

נשימה דרכו קושרת אותנו להיבטים האינטלקטואליים שלנו. נחיר שמאל לעומת זאת מקושר לירח, לאנרגיות רכות ונשיות, ומחבר אותנו לאנרגיות הרגשיות שלנו. טקסט הינדי קדום, Shiva Svarodaya, מסביר כיצד באופן טבעי אנחנו נוטים לאזן במחזוריות את הנשימה בין נחיר לנחיר. לעתים נושמים מנחיר אחד וכעבור זמן, על פי רוב מספר שעות, מחליפים את הנחיר הפעיל ומתחילים לנשום דרך הנחיר השני. כפי שמסביר הטקסט, מחזוריות כזו חיונית לשמירה על האיזון הן של הגוף והן של הנפש.

קבוצת חוקרים מבית הספר לרפואה בפודורצ’י שבדרום הודו, רצתה לבחון כיצד תרגילי נשימה דרך הנחיריים השונים משפיעים על מערכת הלב וכלי הדם. למחקרם הם גייסו 85 סטודנטים, 30 מהם הוקצו באקראי לתרגילי נשימה דרך נחיר ימין, ו-30 אחרים לתרגילים דומים דרך נחיר שמאל. היתר, קבוצת הבקרה, נשמו באותן שעות נשימה רגילה. את התרגילים הם התבקשו לבצע מדי יום למשך שעה, במשך שישה שבועות.

בדומה לתיאור הקדמונים, גילו החוקרים שבקרב המשתתפים שנשמו דרך נחיר ימין – המקושר במסורת ההינדית לשמש ולאנרגיות גבריות נמרצות – התגלתה עלייה גם בדופק וגם בלחץ הדם. לעומתם, בקרב אלו שנשמו דרך נחיר שמאל, “הנשי”, נצפתה ירידה בשני הערכים האלו. בקרב משתתפי קבוצת הבקרה הערכים נשארו פחות או יותר ללא שינוי בתום ששת שבועות המחקר[ מתוך הספר James Nestor - Breath